15/06/2026
אם יצא לכם להסתובב בקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כנראה כבר פגשתם אותם, גורי הנחייה שמלווים סטודנטים לשיעורים, מסתובבים בין בנייני הלימוד וגונבים חיוך מכל מי שחולף לידם.
מאחורי כל גור כזה עומד סטודנט או סטודנטית שהחליטו לקחת חלק בהתנדבות מיוחדת: לשמש משפחת אומנה לגור נחייה שיום אחד יסייע לאדם עם עיוורון או לקות ראייה לחיות חיים עצמאיים יותר.
אחת מהם היא אילה אברמזון, סטודנטית שנה ג’ למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שמגדלת את סיימון, גור לברדור לבן, שובב ומתוק במיוחד. והאמת? גם היא לא חשבה שזה יקרה.
“אני ממש זוכרת את עצמי בשנה א’ רואה סטודנטים עם כלבים בעיר וחושבת: ‘חמוד, אבל אין סיכוי בעולם שזו תהיה אני’”, היא מספרת. “אבל בשנה השנייה התחלתי להשתעשע ברעיון, ולאט לאט הבנתי שאולי זה לא כזה בלתי אפשרי ורחוק ממני כמו שחשבתי.” החששות היו רבים: האחריות, הזמן, העומס והשאלה האם בכלל אפשר לשלב גידול גור נחייה לצד לימודים אקדמיים. ״בהתחלה הרגשתי שיש לי בידיים יצור כל כך שברירי”, היא נזכרת. “שבועיים כמעט לא ישנתי. הייתי מתעוררת מכל תזוזה שלו. לא חשבתי שאהיה כזו אמא דאגנית.” עם הזמן, החשש התחלף בשגרה. ״לא היה לי כלב מעולם, אז לא ידעתי למה לצפות. אבל מהר מאוד הנוכחות שלו השתלבה בחיים שלנו, וזה הרגיש טבעי.”
יחד עם זאת, אילה מדגישה שגידול גור נחייה הוא לא משימה פשוטה. ״זה דורש המון סבלנות, התמדה ואורך רוח. יש רגעים מתסכלים ויש ימים מאתגרים. אבל דווקא בגלל זה כל התקדמות קטנה מרגישה כמו ניצחון.” כסטודנטית למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היא מוצאת לא פעם קשר בין מה שהיא לומדת בכיתה לבין מה שקורה בבית. ״לומדים על תהליכי למידה ועל ההתניה של פבלוב, ואז פתאום רואים את זה קורה מול העיניים. למשל, בכל פעם שאני חותכת ירקות במטבח, סיימון כבר יודע להתייצב לידי בתקווה לקבל חתיכת מלפפון.”
אבל מעבר לרגעים המשעשעים, יש רגעים שממחישים את המשמעות האמיתית של ההתנדבות. ״עברתי עם סיימון ליד אדם עיוור שהלך עם כלבת נחייה. סיימון התלהב וניסה להגיע אליה, אבל היא נשארה ממוקדת לחלוטין במשימה שלה וליוותה את האדם בביטחון מלא.” באותו רגע, היא מספרת, הכול התחבר. ״הרבה פעמים קשה להאמין שהגורים הבלאגניסטים שלנו יגיעו יום אחד להתנהג ככה. לראות את זה בעיניים גרם לי להבין לאן כל העבודה הזאת מובילה, ומה כלב כזה יכול להיות עבור אדם שזקוק לו.”
אחד הדברים שאילה מדברת עליהם שוב ושוב הוא הקהילה שנוצרה סביב פרויקט גורי הנחייה באוניברסיטה. ״גידול גור הוא תהליך מרגש, אבל גם קשה וסיזיפי לפעמים. לכן כל כך משמעותי שיש סביבך אנשים שעוברים את אותו הדבר.” לדבריה, התמיכה היא גם רגשית וגם מעשית. ״אנשים שומרים אחד לשני על הכלבים, עוזרים כשצריך, מתייעצים ומשתפים חוויות. יש כאן אווירה משפחתית מיוחדת.”
ואם שואלים אותה איפה הכי טוב לגדל גור נחייה? ״אם כבר לגדל גור נחייה, אז באר שבע היא באמת אחד המקומות הכי טובים לעשות את זה,” היא אומרת. “הקהילה כאן מדהימה, גם בתוך הפרויקט וגם בחיים הסטודנטיאליים בכלל. יש תחושה שכולם מכירים את כולם ושהרבה אנשים רוצים לעזור.”
וכמובן, יש את השאלה שכמעט כולם שואלים: מה עם הפרידה? ״זו תמיד השאלה הראשונה”, היא מחייכת. “רואים את הגור וחושבים ישר על הסוף.” אבל מבחינתה, זו לא סיבה לוותר על החוויה. ״להיפרד יהיה שובר לב, אין לי ספק. אבל אני לא רוצה לוותר על משהו כל כך משמעותי רק בגלל פחד שיהיה קשה בסוף. לפני הפרידה יש תקופה מדהימה ביחד, ואני לא חושבת שאי פעם אתחרט עליה.”
עבור אילה, זה אולי המסר החשוב ביותר.
אנחנו חיים בעומס, לומדים, עובדים ומנסים להספיק הכול. אבל לפעמים דווקא בתוך השגרה העמוסה אפשר למצוא מקום לעשות משהו גדול יותר מעצמנו. ״אני חושבת שהפרויקט הזה מוכיח שאפשר,” היא מסכמת. “יש לנו הרבה יותר יכולת להשפיע ממה שאנחנו חושבים.” ואולי זו בדיוק הסיבה שבכל שנה עוד ועוד סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בוחרים לפתוח את הבית (ואת הלב) לגור הנחייה הבא.
ולסיום היא מוסיפה "אם אתם מתלבטים או מסוקרנים אז תרגישו בנוח לפנות אלינו בקמפוס ולשאול על התהליך ולהתעניין, אולי תגלו שגם לכם זה מתאים".
לפרטים נוספים על הצטרפות למשפחות האומנה לגורי נחייה >> https://bit.ly/43tlLOV
