06/06/2026
״זה לא רק שֵׁם, אתה מאמץ זהות!": בחירה מחודשת בשמות ילידיים בקרב מהגרים דור שני יוצאי אתיופיה בישראל
ברכות חמות לאביגיל יטאיש זלקה על אישור עבודת התזה שלה, שנכתבה בהנחיית פרופ׳ יהודה גודמן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אביגיל כתבה על התזה:
"תעשי לה טובה, אל תיתני לה שם אתיופי ארוך", "תבחרי משהו קליט, קל להגייה", "למה לא שם שיכול לעבור גם בעברית?" כך כתבו חלק מהמגיבות לפוסט שפרסמה אישה בקבוצת פייסבוק של נשים אתיופיות מישראל, שביקשה עזרה בבחירת שם אתיופי לתינוקה. התפתח דיון סוער סביב השאלה: האם לבחור שם אמהרי מסורתי כמו יֵשִׁיווֹרְק, שם מודרני וקצר כמו לִיוּ או אולי שם שיכול לעבור כבינלאומי או עברי כמו מֶירוֹן. כמה שבועות לאחר מכן, כשפרסמתי פוסט לגיוס משתתפים למחקר, חבר ילדות הגיב: "אני מוכן להתראיין, אבל אל תרשמי בטעות את השם (העברי) הזה פה!"
תגובות אלו הבהירו שתופעת שינוי השמות של יוצאי אתיופיה בישראל אינה אירוע היסטורי שהסתיים, אלא זיכרון קהילתי חי וכואב שממשיך לעצב את ההווה, עד לשאלה איזה שם ראוי לתת לדור הבא.
עבודת התזה עוסקת בתופעה שכמעט לא נחקרה בישראל: חזרתם של ילדים שתהליך חיברותם המלא התרחש בישראל, בתוך מוסדות המדינה ובשפתה, לשמותיהם הילידיים, לאחר שבילדותם שונו שמותיהם בשמות עבריים במסגרת תהליכי הקליטה וההטמעה. המחקר מבוסס על 27 ראיונות ביוגרפיים נרטיביים עם מרואיינים שחזרו לשמם הילידי בממוצע בגיל 17.
אחד הממצאים המפתיעים שעלו מהראיונות נגע לא לשם האתיופי אלא דווקא לשם העברי:
"בגיל 15 אני זוכרת את עצמי יושבת באוטובוס ומהרהרת בשם של חברה שקראו לה ליאת. ואז אני מגלגלת את השם רינה, רינה, ואין לזה שום משמעות, הוא לא מספר שום סיפור. ואז התחלתי לגלגל את השם טזה ואני יודעת מה המשמעות שלו. פשוט קיבלתי החלטה באוטובוס."
תחושת הריקנות שתיארו המשתתפים לא נקשרה לשם האתיופי אלא לשם שניתן להם על ידי מוסדות הקליטה, שם שהגיע ללא סיפור, ללא כוונה הורית וללא זיכרון משפחתי. שכן שמות פרטיים אינם רק אמצעי זיהוי, אלא זירה יומיומית שבה שאלות של שייכות, הכרה וזיכרון בין דורי מקבלות ביטוי מוחשי.
